<h1>שבלי הלקט הקצר דין כלאי זרעים סימן מ"ב</h1>
<h2>דף קלו:</h2>
תשובת הרב ר' אביגדור כהן צדק לאחי שני מורי רבי צדקיה זצ"ל, כתבת, הזורע תחת הגפנים בחוץ לארץ, מי הוי כלאי הכרם או לא. תשובה, האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי, כר' יאשיה בכלאי הכרם, כדאיתא בחולין בפרק ראשית הגז [קל"ו ע"א], ובברכות פרק מי שמתו [כ"ב ע"א]. ועוד, יפה כיוונת להביא ראיה מההיא דפרק קמא דקדושין [ל"ט ע"א], עובדא דרב נחמן ורב ענן הוו אזלי באורחא וכו', וא"ל ניתי מר ונשמתיה, א"ל לא צהריתו לה, מי לא קיימא לן כר' יאשיה, אלמא שפיר קעביד דזרע תותי גפנה מדלא שמתיה. וכ"ת, מדקאמר אינו חייב עד שיזרע שעורה חטה וחרצן במפולת יד, מכלל דלא פטר ליה אלא מחיוב מלקות אבל איסורא דרבנן מיהא איכא. לאו מילתא היא, דסוף סוף אמאי לא שמתיה, אטו אדאורייתא משמתינן אדרבנן לא משמתינן, והלא מנדין על יום טוב שני של גלויות בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ב ע"א], אע"ג דידעינן בקביעא דירחא וליכא ספיקא דאורייתא, ואפילו על טילטול מוקצה לר' יהודה דאסר משמע בסוף פרק קמא דשבת [י"ט ע"ב] דמשמתינן, והעושה מלאכה בפורים באתרא דנהיגי איסורא משמתינן ליה כדאיתא במגילה בפרק קמא [ה' ע"ב]. הא דתניא [תוספתא כלאים פ"ג מ"א] מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור וכו' קידש, ומייתי לה בפרק הגוזל [ב"ק ק' ע"א] ובריש בבא בתרא [ב' ע"א]. והמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו וכו' [כלאים פ"ז מ"ח]. והמעביר עציץ נקוב בכרם, ומייתי לה בפרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"א] ובפרק כל הבשר [חולין קט"ז ע"א], הנך וכל דדמיין להו אתיין דלא כר' יאשיה. מיהו, קראי היכי מתרץ להו ר' יאשיה, כתיב המלאה וכתיב הזרע, דרמינן להו אהדדי בגמרא, ומתרץ להו זרוע מעיקרו בהשרשה, זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא. והא לא מצי ר' יאשיה לתרוצי, דלדידיה לא משכחת לה זרוע ובא דליתסר. ונראה, דלר' יאשיה אית לן למימר דהמלאה והזרע לא סתרי אהדדי. אלא תרווייהו צריכי, חד לאסור גדולין וחד לאסור גרעינין עצמן שזרען לאחר השרשה, דאי כתיב המלאה, הוה אמינא דוקא גידולין שגידולן באיסור ולא היה להו שעת הכושר, אבל הזרע שגדל בהיתר לא יצא מהיתרו וכושר שלו, ואי כתב הזרע, הוה אמינא דווקא זרע מיתסר בהשרשה לפי שנעבדה בה עבירה, אבל גידולין ממילא אתו ולא נעבדה עבירה בעצמן כי בשעת הזריעה לא היו הם בעולם, והשתא אזיל ליה אסורא, כגון בדבר שזרעו כלה, סלקא דעתך אמינא לטבל מדמינן ליה, דתנן בתרומה פרק ט' [מ"ו] הטבל גידוליו מותרין. עוד הוסיף הרב מפיו לאחי שני ר' צדקיה הרופא זצ"ל, כי מוכיח בהדיא בירושלמי [כלאים פ"ח ה"א] מלא תזרע כרמך כלאים דמשמע אילו ג' מינין דווקא, דהכי משמע, לא תזרע כרמך דהיינו חרצן בכלאים, דהיינו חטה ושעורה, ור' יאשיה דקאמר אינו חייב, ואפילו לכתחילה שרי וכולה איסורא דרבנן, וכל הני מתנייתא, המסכך גפנו, והמעביר עציץ נקוב, אפילו כר' יאשיה. והכי קימ"ל בכל מקום, דכל דבר, שבעניין אחד אסור מדאורייתא ובענין אחר אסור מדרבנן, ובעניין פחות ממנו אפילו איסורא דרבנן נמי ליכא, והם הכי נמי הכא, ג' מינין ביחד אם זרען בארץ ישראל הוי איסורא דאורייתא, ואם זרען בחוצה לארץ או בארץ נמי בלא מפולת יד הוי איסורא דרבנן, אבל אם שינה באחד הדינין, אפילו איסורא דרבנן ליכא. והמעביר עציץ וכל הברייתא שלמעלה אומר הרב דבארץ מיירי. [שבלי הלקט דין כלאי זרעים סימן מ"ב]. השיב ר' אביגדור לר' צדקיה על מה ששאל, הזורע תחת הגפנים בחוץ לארץ מהו, כלאי הכרם או לאו. השיב, האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי, כר' יאשיהו בכלאי הכרם, כדאיתא בחולין בפ' ראשית הגז ובברכות בפ' מי שמתו. ועוד יפה כוונת להביא ראיה מההיא דפר' קמא דקדושין, עובדא דרב נחמן ורב ענן הוו קא אזלי באורחא, חזו לההוא גברא דהוה זרע חיטי ושערי ביני גופני, אמר ליה ליתי מר ולשמתיה, אמר ליה, לא חוריתו. קיימא לן כרב יאשיהו דאמר, עד שיזרע חטה וחרצן במפולת אחד, וכי תימא, מדקאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת אחד מכלל דלא פטר ליה אלא מחיוב מלקות, אבל אסורא דרבנן מיהא איכא, לאו מילתא היא, דסוף סוף אמאי לא שמתיה, אטו דאורייתא משמתינן מדרבנן לא משמתינן, והלא מנדין על יום טוב שני של גלויות, אעפ"י שאנו יודעין בקביעות הירח וליכא ספיקא דאורייתא, וכן העושה מלאכה בפורים באתרא דנהוג אסורא משמתינן ליה. ונראה לדעת ר' יאשיה יש לך לומר דהא דאמר קרא פן תקדש המלאה והזרע אשר תזרע, לא סתרי אהדדי, אלא תרוויהו צריכי, חד לאיסור גדולין וחד לאיסור גרעינין עצמן שזרען לאחר השרשה, דאי כתב המלאה הוה אמינא דווקא גידולין שגדולן באיסור ולא היה להם שעת כושר, אבל בזרע שגדל בהיתר לא יצא מהיתרו וכושר שלו לפיכך כתב הזרע, ואי כתב הזרע ולא כתב המלאה הוה אמינא דוקא זרע מיתסר בהשרשה לפי שנעבד בה עבירה אבל גדולין ממילא אתו ולא נעבד בה עבירה בעצמם כי בשעת הזריעה לא היו הם בעולם והשתא אזיל ליה אסורא, כגון בדבר שזרעו כלה וסלקא דעתן לומר לטבל מדמין אותן דתנן בתרומה פרק ט', הטבל גידוליו מותרין, לפיכך כתב המלאה. עוד מוכיח בהדיא בירושלמי, מלא תזרע כרמך כלאים, משמע אלו ג' מינין דווקא, דהכי משמע קרא, לא תזרע כרמך דהיינו חרצן בכלאים, דהיינו חטה ושעורה. ודר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת אחר, משמע שאם לא זרע כן אפילו לכתחילה מותר, דהכי קיימא לן בכל מקום, דכל דבר שבענין אחד אסור מדאורייתא בענין אחר אסור מדרבנן, ובענין פחות ממנו אפילו איסורא דרבנן נמי ליכא, והכי נמי הכא, אלו ג' מינין ביחד אם זרען בא"י הוא אסורא דאורייתא, ואם זרען חוץ לארץ או בארץ נמי בלא מפולת יד אחד הוא אסורא דרבנן, אבל אם שנה באחד המינין אפילו איסורא ליכא. והמעביר עציץ וכל הברייתות הכתובות למעלה אומר הרב דבארץ מיירי.
